בגיליון מטוסים של אדם צעיר אנחנו מספרים על האחים רייט, שניסו שוב ושוב לגרום למכונה שלהם לעוף. בסיפור שלנו, אחרי עוד סדרה ארוכה של ניסיונות שלא הצליחו, אורוויל אומר שהם למדו "על 195 דברים שלא עובדים". זו כמובן שורה משעשעת בתוך הסיפור, אבל מסתתר מאחוריה רעיון רציני מאוד: לפעמים הדרך להבין איך משהו עובד עוברת דווקא דרך גילוי הדרכים שבהן הוא לא עובד.
כהורים, זה לא תמיד קל לצפייה.
הילדה מנסה להרכיב משהו וזה שוב מתפרק.
הילד יושב מול תרגיל, כותב תשובה, מוחק, מנסה שוב — ואנחנו כבר רואים בדיוק איפה הטעות.
קשה לעמוד מהצד.
בתור הורים, יש לנו יתרון קצת לא הוגן: אנחנו מנוסים יותר, מהירים יותר, וברוב המקרים באמת יודעים איך לפתור את הבעיה. לכן היד כמעט נשלחת מעצמה: "רגע, תן לי".
אבל לפעמים הדבר הכי מועיל שאנחנו יכולים לעשות הוא דווקא לחכות עוד רגע.
לא כדי לתת לילדים להיכשל.
כדי לתת להם לנסות.
כי גם הדרך הלא נכונה מלמדת משהו
כשילד או ילדה מנסים לפתור בעיה וטועים, משהו חשוב כבר קרה: הם חשבו. הם העלו אפשרות, בדקו אותה וגילו שהיא לא עובדת.
אם מיד נראה להם את הדרך הנכונה, הם אולי יגיע מהר יותר לפתרון – אבל נפסיד חלק מתהליך החשיבה שהוביל אליו.
טעות יכולה להיות חלק מועיל מאוד מלמידה, במיוחד כשהיא אינה סוף הסיפור: הילד/ה מנסה, מגלה שמשהו לא הצליח, מקבל/ת רמז או משוב, ומנסה להבין מה כדאי לשנות.
במילים אחרות, הערך אינו נמצא בכישלון עצמו. הוא נמצא במה שאנחנו עושים אחריו.
לעזור פחות לא אומר להשאיר לבד
האלטרנטיבה ל"אני אעשה בשבילך" אינה "תסתדר לבד".
יש באמצע מרחב גדול של עזרה.
אפשר לשאול:
"מה כבר ניסית?"
"מה לדעתך לא עבד פה?"
"יש עוד דרך שאפשר לנסות?"
ולפעמים מספיק רמז קטן.
במקום לומר איפה בדיוק צריך להניח את החלק בפאזל, אפשר לשאול מה אפשר ללמוד מהצבעים שבפינה. במקום לתקן מיד תרגיל, אפשר להצביע על השורה שבה כדאי לבדוק שוב. במקום לקשור לילד/ה משהו שלא הצליח, אפשר להחזיק קצה אחד ולתת לו/ה להשלים את הפעולה.
כך אנחנו עדיין שם – אבל החשיבה נשארת שלהם.
ולפעמים דווקא כן צריך לעזור
יש הבדל גדול בין אתגר לבין תסכול שאין לילד כלים להתמודד איתו.
אם הילד כבר ניסה שוב ושוב ואין לו מושג איך להתקדם, אם המשימה מורכבת מדי ביחס למה שהיא יודעת כרגע, או אם התסכול כל כך גדול שהם כבר לא מסוגלים לחשוב – אין יתרון מיוחד בלהמשיך לחכות.
למידה מתוך טעויות עובדת כאשר יש לילדים דרך להפיק מהטעות מידע. לפעמים הם מסוגלים לעשות את זה בעצמם, לפעמים הם צריכים שאלה מכוונת, ולפעמים הם פשוט צריכים שנלמד אותם משהו שעוד אינם יודעים.
המטרה אינה להפוך כל משימה למבחן עצמאות.
המטרה היא לזהות את הרגע שבו עזרה באמת נחוצה – ולא לתת אותה אוטומטית שנייה אחת קודם.
אולי השאלה היא לא "לעזור או לא לעזור"
אלא:
כמה עזרה הילד/ה צריך/ה עכשיו כדי שתהיה לו/ה היכולת לעשות את הצעד הבא בעצמו/ה?
זו יכולה להיות תשובה.
אבל זו יכולה להיות גם שאלה.
רמז.
הצעה להסתכל שוב.
או לפעמים עוד שלושים שניות של שקט.
לפעמים זה כל המרחק שבין לקבל פתרון – לבין לגלות אותו.
