על הכוח של סיפורים, משחקי דמיון והאפשרות להתנסות בחיים – לפני שהם קורים באמת
ילד עומד מול דרקון.
הוא יכול להילחם בו. לברוח ממנו. לנסות להערים עליו. אולי אפילו לשאול אותו שאלה.
ברור לכולנו שאין כאן דרקון אמיתי. ובכל זאת, משהו אמיתי מאוד מתרחש.
הילד צריך להחליט.
הוא צריך להתמודד עם אי-ודאות, לבחור דרך פעולה, לדמיין מה עלול לקרות, לשאת את האפשרות שהתוכנית שלו לא תצליח – ואז להמשיך משם.
אולי זו אחת הסיבות לכך שבני אדם מספרים לילדים סיפורים כבר אלפי שנים.
מקום בטוח להתאמן בו על העולם
אחת האיכויות המופלאות של משחק דמיון היא שהוא מאפשר לילדים להתנסות בדברים רציניים מאוד בתוך מרחב שאיננו מסוכן באמת.
אפשר להיות אמיץ בלי לעמוד מול סכנה אמיתית. אפשר להיכשל בלי שהכישלון יופיע בתעודה. אפשר להיות לרגע מישהו אחר, לנסות דרך פעולה אחרת ולראות מה קורה.
האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים מתארת משחק כחלק משמעותי בהתפתחות של מיומנויות חברתיות ורגשיות, פתרון בעיות, ויסות עצמי ותפקודים ניהוליים. במשחק ילדים מקבלים גם דבר חשוב במיוחד: מידה מסוימת של שליטה על מה שהם עושים ועל הדרך שבה הם לומדים).
וזה הבדל גדול.
בחיי היום-יום ילדים מבלים חלק ניכר מזמנם בעולם שמבוגרים ארגנו עבורם. יש שעה לקום, שעה להגיע לבית הספר, משימה לבצע וכללים שאחרים קבעו.
בסיפור ובמשחק אפשר פתאום לשאול:
ומה אני רוצה לעשות עכשיו?
לא רק להיות גיבור. לגלות איזה גיבור אני
סיפורי הרפתקה מציעים לילדים מגוון רחב של דמויות: החזקה, החכמה, הערמומית, הזהירה, המצחיקה, זו שרצה ראשונה וזו שעוצרת לחשוב.
כאשר ילדים נכנסים לתפקיד, הם מקבלים הזדמנות זמנית לצאת גם מעצמם.
מחקר על קריאת סיפורת עם ילדים מציע שסיפורים יכולים לשמש מעין מרחב לדמיין עולמות חברתיים, לבחון את נקודת המבט של דמויות אחרות ולחשוב על מצבים מורכבים שאין להם בהכרח תשובה אחת נכונה. החוקרים מדגישים במיוחד את הפוטנציאל של שיחה סביב הסיפור – לא רק "מה מוסר ההשכל?", אלא למה הדמות פעלה כך, מה היא אולי הרגישה ומה היה אפשר לעשות אחרת.
וזה בדיוק המקום שבו סיפור טוב שונה משיעור טוב.
הוא לא אומר לילדים מיד מה לחשוב.
הוא נותן להם מקום לחשוב.
ומה עם כישלון?
אולי אחת המתנות הגדולות של משחק היא האפשרות להיכשל בלי שהמשחק ייגמר.
הקובייה נפלה על 2.
התוכנית לא עבדה.
ניסינו להיכנס מכאן והדלת הייתה נעולה.
עכשיו מה?
בחיים האמיתיים ילדות וילדים עלולים לחוות כישלון כמשהו שאומר עליהם משהו: "אני לא טוב בזה", "אני לא מצליחה", "כולם יודעים ורק אני לא".
בתוך משחק, לעומת זאת, הכישלון שייך להרפתקה.
לא הצלחתי הפעם. עכשיו צריך למצוא דרך אחרת.
חשוב לא להפוך את משחק הדמיון לתרופת פלא. המחקר אינו קובע שכל משחק "מפתח חוסן" באופן אוטומטי, וחוקרים אף מזהירים שהקשר הסיבתי בין משחק דמיון לכל מיומנות התפתחותית עדיין מורכב.
אבל כן יש עדויות לכך שמשחקי דמיון מובנים יכולים לתמוך בחלק מהמיומנויות של ויסות עצמי והבנת רגשות. מחקרי התערבות מצאו, למשל, שפעילויות משחק דמיון מסוימות נקשרו לשיפור בהבנת רגשות ולהפחתת תגובות תוקפניות אצל ילדות וילדים צעירים.
למה דווקא בתחילת שנה?
תחילת שנת לימודים מלאה בדברים שהילדות והילדים עדיין אינם יודעים.
מי יהיה החבר/ה שלי?
האם אצליח בחשבון?
מה יקרה אם המורה תשאל ולא אדע?
האם אצליח למצוא את המקום שלי בכיתה?
אנחנו לא יכולים לתת להם מראש תשובה לכל אחת מהשאלות האלה.
אולי אפילו לא כדאי.
אנחנו כן יכולים לתת להם חוויות שבהן הם פוגשים אי-ודאות ומגלים שבתוכה יש להם אפשרויות.
לפעמים להשתמש במה שהם כבר יודעים.
לפעמים להיעזר באדם אחר.
לפעמים לשנות תוכנית.
לפעמים לנסות שוב.
ולפעמים לגלות כוח שלא חשבו שיש בהם.
אז מה אנחנו יכולים לעשות כהורים?
לא צריך לנהל משחק תפקידים של שלוש שעות בסלון.
אפשר פשוט להשאיר קצת יותר מקום לסיפור.
כשילד מספר משהו דמיוני, לא למהר להחזיר אותו למציאות. כשקוראים יחד, אפשר להשהות לרגע את הקריאה ולשאול: "מה את היית עושה עכשיו?" כשמשחק מתפתח בכיוון שלא תכננו, לא חייבים מיד להסביר מה הדרך הנכונה.
ולפעמים אפשר פשוט להצטרף.
לא כמבוגר שיודע את התשובה, אלא כשחקן נוסף שאומר:
"מעניין. מה נעשה עכשיו?"
הדרך שעוד לא צוירה
בגיליון ספטמבר של אדם צעיר ניסינו לקחת את הרעיון הזה צעד אחד קדימה.
הילדים מתחילים בסיפור – ואז נכנסים בעצמם אל העולם שלו. הם בוחרים דמות, יוצאים לדרך, פוגשים מכשולים, נעזרים בכוחות שונים ומגלים שלא לכל בעיה יש פתרון אחד.
בסופו של הסיפור נועה נשאלת היכן מתחילה ההרפתקה.
התשובה שלה היא אולי גם מחשבה יפה לקחת איתנו לתחילת שנת הלימודים:
בדרך שעוד לא צוירה.
כי אנחנו לא צריכים שהילדים שלנו יידעו מראש בדיוק לאן הדרך תוביל.
אנחנו רוצים שהם יתחילו להרגיש שיש להם מה לקחת איתם אליה.