על סוגיית העצמאות אצל ילדים בעידן הטכנלוגי: כיצד משפיעה העובדה שהילדים שלנו כל הזמן זמינים על מידת העצמיות שלהם ומה בין טלפונים ניידים ומעורבות הורית. מאמר חכם וחשוב.
עמלנו על בניית הזהות המובחנת שלנו מההורים באמצעות היחסים עם החברים, בנוכחות ההורים ובהעדרם. אבל במידה מסוימת, מעורבות ההורים בחיינו החברתיים השאירה אותם קצת בעניינים. זה הוריד מכתפינו איזה עול. לא היינו לגמרי לבד.
מתוך: מגזין אדם עולם, גליון 11, מאי-יוני 2010
מאת: דני שטיינר, מנחה ויועץ במכון פירם – פסיכולוגיה יישומית רב ממדית.
אבא: לאן אתה הולך?
מתבגר: אני בפלאפון.
אבא: עם מי אתה הולך?
מתבגר: לא יודע, נראה.
אבא: מתי אתה חוזר?
מתבגר: אמרתי כבר, אני בפלאפון!
שיחה שגרתית כמו זו לא הייתה יכולה להתקיים כשהיינו ילדים. בעידן הטרום-סלולארי, הכורח שלנו להשיב על השאלות הבסיסיות של הורינו באופן מדויק וקונקרטי נשען על העובדה הבסיסית – לא היינו זמינים. חוסר הזמינות הזה חייב אותנו לגלות אחריות גדולה יותר, בהירות רבה יותר לגבי יעד יציאתנו, תקשורת נרחבת יותר עם הורינו וקשר הנשען על יחסים מבוססי אמון ויצירת ודאות באשר למקום הימצאנו ותוכניותינו.
אין ספק שמצב תודעתי של זמינות תמידית אצל המתבגר מפחית את קיומם של הממדים הללו: את רגש האחריות ביחס לעצמו (המתבטא בשאלה, איך אחזור הביתה?), את הבהירות ביחס לתוכניותיו (עם מי אני הולך ואיפה ניפגש?) ואת התקשורת הברורה עם ההורים (אני אצל נדב, והטלפון שלו הוא…). מצב תודעתי זה של הילדים והמתבגרים שלנו מחליש אצלם את התפתחות העצמאות והאחריות במובן המלא שלה, ואצלנו, ההורים, את מנגנוני הצבת הגבולות החשובים כל כך להתפתחותם.
איור: גלעד סליקטר, מתוך 'החבר הכי טוב שלי' גליון המצאות של אדם צעיר
מדוע נחלש מנגנון הצבת הגבולות שלנו? בין היתר, גם בשל העיסוק ההולך ופוחת שלנו בניהול דיאלוג סביב לוחות הזמנים לחזרה הביתה. מתבגרי עידן הסלולאר כמעט שאינם חווים איחור – חוויה התפתחותית של חציית גבולות בזירה בטוחה יחסית. הלא כל אחת ואחד מאיתנו, ההורים של היום, זוכרים את החזרות הפנימיות שהתקיימו בינינו לבין עצמנו בעת הצעידה המהירה הביתה, ואת הניסוח החוזר ונשנה של תירוצים טובים. האיחור הביתה שימש אותנו כביטוי להתבגרות שלנו. עד שעת היעד האמורה היינו בתחום ה"מותר", ובדקות האיחור היינו בתחום האסור, תחום העצמאות והאוטונומיה שלנו –המקום המתריס כנגד הצבת הגבולות ההורית. ברגע שצאצאינו מצוידים בטלפון סלולארי, אין לנו צורך עז לקבוע שעת חזרה מדויקת, ובכך אנו "מונעים" מהם חוויית איחור חשובה, קרי – חוויית התבגרות חשובה.
משמעות נוספת של התבגרות בעידן הסלולארי היא העובדה שההורים מצמצמים את יכולת המעורבות שלהם בחייו החברתיים של בנם. העובדה שכל ערוצי התקשורת החברתיים (חלקם בסלולארי, חלקם באינטרנט) הם אישיים ולא משפחתיים, בניגוד לטלפון הקווי הישן והטוב, מונעת כמעט לחלוטין את האפשרות לקיים שיחה כלשהי עם חבריו וחברותיו של ילדנו.
חלקנו ודאי זוכרים את הלחץ שהפעלנו על ההורים לקו טלפון נוסף "פרטי" , "משלנו"," בחדר שלנו", כדי לחסוך מעצמנו את המבוכה אל מול התחקירים שביצעו ההורים בחברינו; ומנגד את המבוכה ההפוכה, של שיחות הנימוסים שקיימנו אנחנו עם הורי אותם החברים. מובן שזו לא הייתה חוויה נוחה, אך במבט לאחור, היה לה ערך תודעתי: הורינו היו קצת בעניינים. עמלנו על בניית הזהות המובחנת שלנו מההורים באמצעות היחסים עם החברים בנוכחות ההורים, ובהעדרם. במידה מסוימת, זה הוריד מכתפינו איזה עול. היה עוד מישהו שאחראי לנו; לא היינו לגמרי לבד.
אל לנו להקל ראש ביחס למידת המעורבות שאנו מגלים בעולם החברתי של ילדנו, שמתבטאת בדאגה, הכרה והתערבות מדודה ומותאמת בחייו החברתיים. אסור לנו להניח, כי חוויית הזמינות הנצחית של הילד מעניקה את אותה תחושת חום וקרבה כמו ההתעניינות והדאגה שאנו מפגינים כלפיו, גם אם היא מוגדרת על ידו כ"חפירות".