קופסת צבעים / שחר מר

מאת: שחר מר, בת 12

יולי הקטנה חזרה עם אחותה הגדולה עדי, והאחות הכמעט הכי גדולה שלה שירה מהגן.

לפתע, ממש ליד הרגל שלה, ראתה קופסת צבעים יפהפיה. היא הרימה אותה. היו שם את כל הצבעים, היא הייתה ממש חדשה.

יולי שאלה את אחיותיה הגדולות מה לעשות. שירה חשבה שכל המוצא זוכה. עדי חשבה שלא תמיד מותר לקחת כל מה שמוצאים, אבל במקרה הזה זו לא בעיה. אז יולי לקחה את הקופסה ודילגה הביתה.

היא נכנסה לחדרה המשותף עם האחות התינוקת שלה אור, שמה דף על השולחן, הוציאה את קופסת הצבעים החדשה שלה וכמעט התחילה לצייר, אך אמא קראה לה לארוחת ערב. אין דבר, חשבה יולי, אצייר מחר אחרי הגן, והלכה לאכול.

למחרת לקחה יולי את קופסת הצבעים לגן להראות לחברים. היא נכנסה לגן, נפרדה מאמא ואז, רגע לפני שפתחה את הדלת, ראתה את תום יושב בארגז החול ובוכה. יולי הייתה חברה טובה מאוד של תום, אז היא הלכה ושאלה אותו למה הוא בוכה.

היא ניגשה אליו ונגעה בעדינות בכתפו. תום נרתע. "למה אתה בוכה?" שאלה יולי בשקט, "אני איבדתי את קופסת הצבעים שלי שסבא נתן לי רק אתמול," אמר תום בבכי.

יולי שתקה. היא לא ידעה מה לעשות. היא כל כך אהבה את קופסת הצבעים הזאת, אבל תום היה ממש עצוב.

יולי חשבה שיכול להיות שהקופסה שמצאה היא לא הקופסה של תום. "איפה איבדת את קופסת הצבעים?" היא שאלה  בתקווה. "בין מגרש המשחקים לבית הקפה. הנחתי אותה רק לרגע ואז שכחתי אותה שם. אחרי כמה שעות חזרתי והקופסה כבר לא הייתה שם," אמר תום בעצב. גם יולי היתה עצובה. זה היה בדיוק המקום שבו היא מצאה את קופסת הצבעים. "טוב, אני בטוחה שתמצא אותה, ואם לא, תקנה אחת חדשה," היא אמרה והתחרטה על המילים בזמן שאמרה אותם. למה היא לא מחזירה לתום את הקופסא? חשבה לעצמה. "לא תהיה לי עוד קופסת צבעים כזאת כי סבא שלי קנה לי אותה בגרמניה. אין כזאת בארץ," ענה תום והזיז את שערו הבהיר מעיניו הכחולות.

המילים יצאו מפיה של יולי בלי שהתכוונה:" אולי אעזור לך לחפש," הציעה לו. פניו של תום אורו בשמחה. "את תהיי מוכנה לעשות את זה?" שאל אותה. "בטח, אנחנו חברים, לא?" ענתה יולי במבט מושפל. "יופי, נחפש היום אחרי הגן," אמר תום. הוא קם ממקומו וניער את החול מבגדיו.

אחרי הגן, תום הוביל אותה למקום והם חיפשו את הקופסה עד הערב. זו היתה הרגשה משונה לחפש משהו שיולי ידעה שלא יהיה שם. ובאמת, כשלא מצאו, תום נראה שבור. "תודה יולי, את חברה טובה," הוא אמר. יולי חיבקה אותו והלכה לביתה.

בלילה יולי לא הצליחה להירדם. היא הביטה בקופסת הצבעים והבכי של תום הדהד באוזניה. לבסוף נרדמה וכשהתעוררה היא ראתה את השמש בחוץ. זה היה יום שבת וכל החברים נפגשו בגן המשחקים. יולי התלבשה ויצאה החוצה.

תום לא היה שם כשהגיעה לגן משחקים, אבל מיקה אמרה שהיא פגשה אותו אתמול במכולת והוא אמר לה שלא יבוא כי הוא עצוב נורא. הילדים הלכו לשחק אבל יולי רצה הביתה. לפתע, בלי שתכננה מראש, פנתה יולי לרחוב הברוש, הרחוב שבו גר תום.

היא דפקה בדלת ואחותו של תום פתחה לה. יולי הלכה לחדרו של תום ושם ראתה אותו. דמעות זלגו מעיניו. ואז היא החליטה.

היא הכניסה את ידה לכיס מעילה והוציאה את קופסת הצבעים, פניו של תום אורו בשמחה. הוא קפץ וחיבק את יולי.

באותו רגע יולי הבינה שהשמש צהובה, השמיים כחולים, הדשא ירוק, הפרחים ורודים, העננים לבנים.

יש הרבה צבעים בקופסת הצבעים אבל חברות כמו החברות שלה עם תום יש רק אחת.