ספיישל יום המשפחה

תשאלו את סבתא

כתבה מתוך מגזין לילדים אדם צעיר, גליון נובמבר 2014 'כישוף'

מֵאֵת: דַפְנָה צוקרמן
כְּשֶׁאַתֶם מַרְגִישִׁים קְצָת לֹא טוֹב, אַל תָרוּצוּ יָשָׁר לָרוֹפֵא.
תִתְקַשְׁרוּ קֹדֶם לְסָבְתָא. זֶה, דֶרֶךְ אַגַב, מֻמְלָץ מְאֹד גַם כְּשֶׁבְּרִיאִים.

ספיישל יום המשפחה, כתבה מתוך מגזין לילדים אדם צעיר — איור: מירה דניאל

אֵין כְּמוֹ סָבְתָא – הִיא אוֹהֶבֶת, מְחַבֶּקֶת, מַרְשָׁה דְבָרִים שֶׁהַהוֹרִים אוֹסְרִים, מְכִינָה אֹכֶל טָעִים, מְבִיאָה תָמִיד הַפְתָעוֹת וּמַמְתָקִים וּמָה לֹא. סַבְתוֹת הֵן גַם בְּדֶרֶךְ כְּלָל חֲכָמוֹת מְאֹד וְיוֹדְעוֹת הַרְבֵּה דְבָרִים – בְּכָל זֹאת הֵן מְבֻגָרוֹת וְחַיוֹת כְּבָר שָׁנִים רַבּוֹת וְיֵשׁ לָהֶן הַרְבֵּה נִסָיוֹן.
סָבְתָא שֶׁלִי, לְמָשָׁל, שֶׁהָיְתָה אִשָׁה נִפְלָאָה, יָדְעָה תָמִיד לְטַפֵּל בִּי כְּשֶׁהָיִיתִי חוֹלָה אוֹ מְצֻנֶנֶת. הִיא הֵכִינָה לִי מְרַק עוֹף טָעִים וְחַם, בִּשְׁלָה דַיְסָה מְזִינָה וּטְעִימָה וְהֵכִינָה תֵה עִם דְבַשׁ בְּלִי לִפְסֹחַ עַל הָעוּגִיוֹת הָאֲהוּבוֹת עָלַי לְיַד. בּוֹ בַּזְמַן הִיא הִנִיחָה עַל רֹאשִׁי בְּיָד אוֹהֶבֶת מַטְלִית סְפוּגָה בְּמַיִם וּבְחֹמֶץ כְּדֵי לְהוֹרִיד לִי אֶת הַחֹם. גַם אִם הַחֹם וְהַשִׁעוּל לֹא פָּסְקוּ מִיָד, זֶה גָרַם לִי לְהַרְגִישׁ טוֹב יוֹתֵר. כְּשֶׁסָבַלְתִי מִדַלֶקֶת עֵינַיִם הִיא הִנִיחָה עַל עֵינַי הָעֲצוּמוֹת שַׂקִיק תֵה חַם, וּכְשֶׁהָיְתָה לִי נַזֶלֶת הִיא טִפְטְפָה לִי מֵי מֶלַח לָאַף. זֶה נִשְׁמָע לֹא הֶגְיוֹנִי, אֲבָל זֶה עָבַד – לְפָחוֹת קְצָת – וְגַם אִמָא לָמְדָה מִמֶנָה.
חוּץ מִתְרוּפוֹת פֶּלֶא, לְסָבְתָא הָיוּ גַם הַרְבֵּה עֵצוֹת טוֹבוֹת – לְמָשָׁל, לִשְׁתוֹת קוֹלָה כְּשֶׁמְקִיאִים אוֹ כְּשֶׁסוֹבְלִים מִבְּחִילָה (גַם עוֹבֵד וְגַם טָעִים); לֶאֱכֹל אֹרֶז לָבָן וּמֵימִי כְּשֶׁכּוֹאֶבֶת הַבֶּטֶן (עוֹבֵד אֲבָל פָּחוֹת טָעִים); וְלִמְרֹחַ אוֹ לְגַרְגֵר עַרַק (אֲבָל בְּשׁוּם פָּנִים וָאֹפֶן לֹא לִשְׁתוֹת!) כְּשֶׁיֵשׁ כְּאֵב שִׁנַיִם.
אֲנִי בְּטוּחָה גַם שֶׁאִמָא שֶׁלִי לָמְדָה מִמֶנָה לְטַפֵּל בְּדַלֶקֶת גָרוֹן בְּעֶזְרַת גִרְגוּר בְּמֵי מֶלַח אוֹ שְׁתִיַת “גוֹגְל מוֹגְל”. נִשְׁמָע כְּמוֹ מִלוֹת כִּשׁוּף אֲבָל זֶהוּ מַשְׁקֶה מַחְרִיד שֶׁמֻרְכָּב מֵחֶלְמוֹן שֶׁל בֵּיצָה לֹא מְבֻשֶׁלֶת, כְּלוֹמַר חַיָה (אִיכְס! – אֲבָל סָבְתָא גַם אָמְרָה שֶׁ”לֹא אוֹמְרִים אִיכְס עַל אֹכֶל”), וְסֻכָּר אוֹ דְבַשׁ – וּכְשֶׁרוֹצִים לְהַשְׁקִיעַ מוֹסִיפִים לַתַעֲרֹבֶת הַזֹאת גַם חָלָב חַם. תַאֲמִינוּ לִי, זֶה עוֹבֵד, וְגַם זַמָרִים מִשְׁתַמְשִׁים בְּזֶה – מַמָשׁ כְּמוֹ מַשְׁקֶה מְכֻשָׁף שֶׁמְכַשֵׁפוֹת הָיוּ נוֹתְנוֹת.
גַם אֲנִי אִמַצְתִי אֶת תְרוּפַת הַסַבְתוֹת הַזֹאת אֲבָל בְּגִרְסָה מְתוּנָה וִידִידוּתִית יוֹתֵר – מְחַמְמִים חָלָב, מוֹסִיפִים כַּף דְבַשׁ, לוֹגְמִים וְהוֹקוּס פּוֹקוּס – הַגָרוֹן כּוֹאֵב פָּחוֹת. לָמַדְתִי גַם מֵהַהֹדִים, שֶׁבֶּטַח לָמְדוּ מֵהַסַבְתוֹת שֶׁל הַסַבְתוֹת שֶׁלָהֶם, לְהָכִין תֵה נִפְלָא שֶׁעוֹשֶׂה טוֹב לַגָרוֹן – מַיִם חַמִים, לִימוֹן, דְבַשׁ וְגִ’ינְגֶ’ר. כָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעַת הַמַרְכִּיבִים הוּא גַם תְרוּפַת קֶסֶם, סְלִיחָה סָבְתָא, בִּפְנֵי עַצְמוֹ.
בְּנִגוּד לַבִּטוּי “סִפּוּרֵי סָבְתָא”, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ סִפּוּרִים חַסְרֵי שַׁחַר, מֻפְרָכִים וְלֹא אֲמִינִים – יֵשׁ תְרוּפוֹת סָבְתָא רַבּוֹת שֶׁעָבְרוּ מִדוֹר לְדוֹר וְעוֹבְדוֹת כִּבְמַטֵה קֶסֶם – מַמָשׁ כְּאִלוּ אָמַרְנוּ “אַבְּרָה קָדַבְּרָה”. תְרוּפוֹת סָבְתָא הֵן כִּנוּי לִתְרוּפוֹת מָסָרְתִיוֹת וְעַתִיקוֹת יוֹמִין שֶׁעָבְרוּ מֵאֵם לְבִתָה וּמְקֻבָּלוֹת בָּרְפוּאָה הָעֲמָמִית.
פַּעַם, לִפְנֵי קִיוּמָה שֶׁל הָרְפוּאָה הַמוֹדֶרְנִית, אֲנָשִׁים הָיוּ מְטַפְּלִים בְּמִשְׁפַּחְתָם, בְּעַצְמָם וַאֲפִלוּ בִּשְׁכֵנִים וּבַחֲבֵרִים. לְשֵׁם כָּךְ הֵם רָקְחוּ תַעֲרוֹבוֹת וְשִׁקוּיִים שׁוֹנִים מִמַרְכִּיבִים טִבְעִיִים. אֵלֶה יְכוֹלִים לִהְיוֹת מְזוֹנוֹת שֶׁמְיַחֲסִים לָהֶם הַשְׁפָּעָה חִיוּבִית עַל הַגוּף, חֹמָרִים טִבְעִיִים מִצְמָחִים, עֵצוֹת וְסוּגֵי טִפּוּל נוֹסָפִים. תְרוּפוֹת אֵלֶה הֵקֵלוּ עַל הַכְּאֵבִים, עַל אִי-הַנוֹחוּת וְעַל הַלַחַץ שֶׁאָדָם חוֹלֶה הִרְגִישׁ, אֲבָל חָשׁוּב לָדַעַת שֶׁיֵשׁ גַם תְרוּפוֹת סָבְתָא שֶׁהִתְגַלוּ כְּחַסְרוֹת תוֹעֶלֶת אוֹ שֶׁאֵינָן מוֹעִילוֹת לְכֻלָם.
תְרוּפוֹת סָבְתָא לֹא עָבְרוּ נִסוּיִים לְשֵׁם אִשׁוּרָן, אֲבָל יֵשׁ עֻבְדוֹת בַּשֶׁטַח שֶׁהֵן מַשְׁפִּיעוֹת לְטוֹבָה עַל הַמִשְׁתַמְשִׁים בָּהֶן וְשֶׁאֵינָן מַזִיקוֹת. לְמָשָׁל, יָדוּעַ שֶׁהַשִׁיטָה שֶׁל הַסַבְתוֹת לְטִפּוּל בִּכְאֵבֵי אָזְנַיִם בְּעֶזְרַת טִפְטוּף טִפּוֹת שֶׁמֶן זַיִת לָאֹזֶן – עוֹבֶדֶת. יֵשׁ הוֹכָחוֹת גַם כִּי אֲכִילַת שׁוּם בְּצוּרָתוֹ הַטִבְעִית )לֹא נָעִים, כֵּן נוֹרָא – אֲבָל עוֹבֵד( מְקִלָה עַל שִׁעוּלִים, עַל חֹם, עַל נַזֶלֶת וְעַל שְׁאָר הַתוֹפָעוֹת שֶׁל הִצְטַנְנוּת וְשַׁפַּעַת, מְזָרֶזֶת אֶת הַהִתְאוֹשְׁשׁוּת וּמַפְחִיתָה אֶת הַסִכּוּן לִלְקוֹת שׁוּב בַּמַחֲלָה.
הָרֵיחַ הֶחָזָק שֶׁל הַשׁוּם גַם מַרְחִיק יַתוּשִׁים – זֶה בָּדוּק. כְּשֶׁטִיַלְתִי בַּג’וּנְגֶלִים עִם חֲבֵרִים, לְמָשָׁל, אָכַלְנוּ שׁוּם טָרִי (יַחַד עִם לֶחֶם, אַחֶרֶת זֶה מַמָשׁ קָשֶׁה) וְקַמְנוּ בַּבֹּקֶר נְקִיִים, יַחֲסִית, מֵעֲקִיצוֹת.
וְאִם אַתֶם כְּבָר נֶעֱקָצִים, תִשְׁתַמְשׁוּ בִּקְלִפַּת מְלָפְפוֹן לְהַרְגָעַת הָעֲקִיצוֹת. וּבְמִקְרֶה שֶׁל כְּוִיוֹת (בְּעִקָר מֵהַשֶׁמֶשׁ), מִרְחוּ מְעַט לֶבֶּן קַר לְהַרְגָעַת הַכְּוִיוֹת. כֹּה אָמְרוּ הַסַבְתוֹת וְצָדְקוּ.
יֵשׁ תְרוּפוֹת סָבְתָא לֹא מְעַטוֹת שֶׁאֲפִלוּ זָכוּ לְהוֹכָחָה מַדָעִית. אִם סָבְתָא שֶׁלָכֶם, לְמָשָׁל, מַכְרִיחָה אֶתְכֶם לִשְׁתוֹת שֶׁמֶן דָגִים, הִיא יוֹדַעַת מָה הִיא עוֹשָׂה, שֶׁכֵּן הוֹכִיחוּ שֶׁחֻמְצוֹת הַשֻׁמָן שֶׁבְּשֶׁמֶן הַדָגִים עֲשׂוּיוֹת לִמְנֹעַ מַחֲלוֹת לֵב וּלְהוֹרִיד אֶת רָמַת הַשֻׁמָנִים בַּדָם. יָדוּעַ גַם שֶׁאֲכִילַת שְׁזִיפִים מְיֻבָּשִׁים בֶּאֱמֶת עוֹזֶרֶת לַעֲצִירוּת וְיֵשׁ הַיוֹם תְרוּפוֹת טִבְעִיוֹת כָּאֵלֶה שֶׁנִמְכָּרוֹת בְּבֵית מִרְקַחַת.
אָז בַּפַּעַם הַבָּאָה שֶׁאַתֶם קְצָת לֹא מַרְגִישִׁים טוֹב אוֹ נִתְקָלִים בִּבְעָיָה – תִשְׁאֲלוּ אֶת סָבְתָא; וְאִם סָבְתָא לֹא בַּסְבִיבָה – אֶת אִמָא, שֶׁבֶּטַח לָמְדָה מִמֶנָה.
אָמְנָם לַסָבְתָא אֵין גַלְגַלִים, וְגַם לֹא גְלִימָה וְשַׁרְבִיט, אֲבָל כְּשֶׁחוֹלִים אָז הִיא (כִּמְעַט) קוֹסֶמֶת.